כמויות עצומות של צמיגים משומשים, שהורדו מכבישים בקחבי העולם במהלך עשרות שנים, יצרו ועודן מהוות בעיה אקולוגית רצינית, המעמידה בסכנה הן את האדם והן את הסביבה הטבעית.
צמיגים מורכבים משילוב של ברזל, טקסטיל ובעיקר גומי סינתטי, המכיל תוצרי נפט, פחם, גז טבעי ואציטלן. מאחר ולפירוקם הטבעי של צמיגים עלולות להדרש מאות אלפי שנים, עד לאחרונה, הפתרונות השכיחים להתמודדות עם מיליוני הצמיגים, היוצאים משימוש בעולם מידי שנה, היו השלכה לאתרי פסולת, הטמנה באדמה או שריפה בלתי מבוקרת.
כל אחת מדרכי הטיפול שלהלן מייצרת בעיה סביבתית שונה. לאגירה מתמשכת של צמיגים משומשים באתרי פסולת פשוט אין די מקום בעולם ופגיעתה בעתודות קרקע ובשטחים פתוחים קשה ואף מסוכנת, בשל היותם דליקים ביותר. לאור העובדה, שלא ניתן לדחוס צמיגים, אגירתם, כמו גם הטמנתם, יוצרת חללים פנימיים מסוכנים, בהם מצטברים יתושים, פסולת וגזים, העלולים להתלקח בקלות. הטמנת החומרים המזהמים, הקיימים בתרכובות הצמיגים, גורמת לספיגת רעלים בקרקע; זיהום אשר מסכן את בריאות בעלי החיים, מחסל אוכלוסיות חיידקים ואף מחלחל אל מי השתייה, בעוד ששריפת הצמיגים, גורמת לזיהום אוויר ניכר ויוצרת תוצרי שריפה מסוכנים לסביבה.
איך, אם כן, ניתן להתמודד עם הבעיה החריפה?
המודעות ההולכת וגוברת לבעיות איכות הסביבה, יחד עם הצמיחה המאיימת של כמויות הפסולת, הביאו את העולם המערבי להשקיע בפיתוח פתרונות חילופיים, המתמקדים במספר שיטות למיחזור צמיגים ושימוש חוזר. בשנת 2007 חוקק המשרד להגנת הסביבה, בישראל, חוק לסילוק ומיחזור צמיגים, המעביר את האחריות מן הצרכן אל היצרן או היבואן. החוק הגדיר תקופה של 7 שנים, במהלכן היה על המשק לפתח תעשיית מיחזור לקליטת הצמיגים המשומשים. החוק קבע יעדים להגדלה הדרגתית של חובת המיחזור; כך, בשנה הראשונה ליישום החוק, נדרשו היצרנים והיבואנים לסלק או למחזר כ-50% מכמות הצמיגים שבאחריותם ונכון לעכשיו, החל ביולי 2013 חל איסור גורף על שריפה בלתי מבוקרת או הטמנת צמיגים משומשים.
לכאורה, מיחזור צמיגים עשוי לפתור את בעיות איכות הסביבה הנובעות משריפה והטמנה של הפסולת הרעילה ובמקביל להועיל לכלכלה ולחברה באמצעות הפקת חומרי גלם חדשים מהם ניתן לייצר תוצרי גומי שונים, בעיקר עבור תעשיות הקשורות לבנייה. הבעיה היא שהעלויות הגבוהות של מרבית הטכנולוגיות שפותחו, בנוסף לבעיות אחרות בתהליך הייצור, מקשות על החדרתן לשוק בהיקף מספק. כתוצאה מכך, השימוש העיקרי בתוצרי המיחזור, בארה"ב למשל, הינו כחומרי בעירה חילופיים. בכדי להמנע מפליטת מזהמים, הנגרמת משריפת הצמיגים ותוצריהם, ישנו צורך בהתקנה של מסננים מיוחדים בכבשנים הייעודיים ופיקוח הדוק על התהליך.
בישראל, בה טרם פותחו מספיק פתרונות מיחזור, אכיפת החוק אינה פשוטה. השימוש בצמיגים כחומר בעירה עדיין בחיתוליו ובשל עלות הייצור הגבוהה אין דורש לחומרי הגלם הממוחזרים. התוצאה בפועל היא שהמפעלים המייצרים את חומרי הגלם הממוחזרים נאלצים להטמין את תוצרי המיחזור בקרקע ובכך, למעשה, נמשך תהליך הזיהום בגרסה חדשה ומעט משופרת.
